_edited.png)
טיפול בטראומה, PTSD וטראומה מורכבת (C-PTSD)
טראומה אינה רק זיכרון של משהו שקרה בעבר. לפעמים האירוע הסתיים מזמן, אבל הגוף ומערכת העצבים ממשיכים להגיב כאילו הסכנה עדיין כאן.
זה יכול להופיע בדריכות שקשה להרפות ממנה, בהצפה רגשית, בחרדה, בכעס או בהתפרצויות, בקושי לישון, בניתוק או קהות, ובתחושה שצריך להיות כל הזמן בשליטה. לפעמים זה מופיע דווקא בתוך קשרים: בקושי לסמוך, בפחד מנטישה, ברגישות לדחייה, בצורך לרצות, בקושי להציב גבולות או בתחושה שקרבה עצמה אינה בטוחה.
העבודה הטיפולית שלי כוללת טיפול בטראומה ובפוסט טראומה (PTSD), לצד עבודה עם טראומה מורכבת (C-PTSD) וטראומה התקשרותית.
המטרה היא לא רק להבין את מה שקרה - אלא לעבור דרכו, לעבד אותו, ולבנות חיים שנעים מתוך חופש פנימי, נוכחות וביטחון.
טראומה מורכבת (C-PTSD)
בטראומה מורכבת הפגיעה היא בדרך כלל מתמשכת או חוזרת, ולעיתים קרובות מתקיימת בתוך קשר או מציאות שלא היה אפשר פשוט לצאת מהם.
זו יכולה להיות ילדות בתוך אלימות, הזנחה, חוסר יציבות, ביקורת או השפלה; פגיעה מינית מתמשכת; הורות שלא אפשרה מספיק ביטחון רגשי; או מצבים אחרים שבהם היה צורך להסתגל שוב ושוב כדי לשמור על עצמנו או על הקשר שאנחנו תלויים בו.
במצבים כאלה, ההשפעה אינה נשארת רק סביב הזיכרונות של מה שקרה. הטראומה יכולה להיות שזורה באופן שבו אדם למד להיות בעולם ובקשר: איך הוא תופס את עצמו, כמה הוא מרגיש ראוי, מה קורה לו בקרבה, האם אפשר לסמוך, לבקש, להציב גבול, לכעוס, לנוח או להרגיש בטוח.
ריצוי, דריכות, צורך בשליטה, קושי לסמוך, פחד מנטישה, קושי להציב גבול, ניתוק מהגוף או מהרגש, ביקורת עצמית קשה, בושה או תחושה בסיסית שמשהו בי לא בסדר, יכולים להיראות היום כמו "בעיה". אבל חלק מהדפוסים האלה לא נוצרו במקרה. הם היו דרכים להסתגל למציאות שבה היה צורך להיות קשובים מאוד למה שקורה סביבנו, להקטין צרכים, לזהות סכנה מהר, לא לעורר כעס, להחזיק לבד או להישאר מחוברים לאדם שהיינו זקוקים לו.
ההבנה הזאת אינה הופכת כל דפוס למועיל היום, ואינה מבטלת את האחריות שלנו על האופן שבו אנחנו חיים ופועלים. היא מאפשרת להתחיל ממקום אחר: לא "מה לא בסדר בי?", אלא "מה קרה לי, מה למדתי לעשות כדי להתמודד עם זה, והאם אני עדיין זקוק/ה לזה היום?"
טראומה ופוסט טראומה (PTSD)
כאן יש בדרך כלל אירוע או רצף אירועים שאפשר לזהות: תאונה, מלחמה, תקיפה, אובדן פתאומי, אירוע רפואי, פגיעה מינית, חשיפה לאירועים קשים ועוד.
גם כשהאירוע הסתיים, מערכת העצבים עשויה להמשיך לפעול מתוך מצב של הגנה. האדם יודע שהסכנה חלפה, אבל הגוף עדיין מגיב אליה. זיכרונות, טריגרים או מצבים שמזכירים את מה שקרה יכולים לעורר מחדש דריכות, חרדה, הצפה, ניתוק או תגובות גופניות עוצמתיות.
העבודה הטיפולית מאפשרת בהדרגה לעבד את החוויה הטראומטית ואת מה שנשאר ממנה, מבלי להציף מחדש את המערכת. לפני שניגשים למה שקרה, ולעיתים במקביל לכך, נבנית היכולת לזהות מה קורה בגוף ובמערכת העצבים, לווסת עוררות, להכיר משאבים שאפשר להישען עליהם ולהרחיב את היכולת להיות עם החוויה מבלי להיבלע בתוכה.
המטרה אינה לשכוח את האירוע, אלא לאפשר לו להפוך לזיכרון של מה שקרה, במקום לחוויה שהגוף ממשיך לחיות כאילו היא מתרחשת עכשיו.
טראומה התקשרותית - כשהפגיעה נוצרה בתוך קשר
בטראומה מורכבת, ובמיוחד בטראומה התקשרותית, לקשר הטיפולי יש משמעות מיוחדת.
אם חלק מהפגיעה נוצר בתוך יחסים, אי אפשר לעבוד רק עם הזיכרון או עם מערכת העצבים ולהשאיר את הקשר מחוץ לחדר. גם האופן שבו אנחנו נמצאים בקשר עשוי לשאת את מה שנלמד שם: האם אפשר לסמוך, להזדקק, לכעוס, לומר לא, להיות לא מרוצים, להתקרב ולהתרחק בלי לאבד את האחר.
לכן הקשר הטיפולי אינו רק המקום שבו הטיפול מתרחש. הוא חלק מהעבודה עצמה.
קשר שיש בו עקביות, גבולות ובהירות. קשר שבו אפשר להביא גם כעס, אכזבה, בושה או צורך. קשר שבו אפשר לבדוק מה קורה כשיש אי הבנה, מרחק או פגיעה, ולגלות שלא כל קושי בקשר חייב להסתיים בנטישה, בהיעלמות או באובדן שלו.
איך נראית העבודה עם טראומה?
טיפול בטראומה אינו מתחיל מבחינתי בשאלה איך גורמים לתסמינים להיעלם, ובוודאי לא בדרישה לספר שוב ושוב את מה שקרה.
הוא מתחיל בביטחון.
ביכולת להיות נוכחים מספיק בתוך החוויה בלי שהיא תציף, תנתק או תשתלט. בהיכרות עם מערכת העצבים ועם האופן שבו היא מגיבה. בזיהוי משאבים ועוגנים שאפשר להישען עליהם. ובקשר טיפולי עקבי, ברור ויציב, שמאפשר למערכת להתחיל ללמוד בהדרגה שלא כל רגע הוא רגע של סכנה.
העבודה נעשית בקצב שאפשר לשאת. אנחנו עובדים לא רק דרך הסיפור, אלא דרך החוויה עצמה: לפעמים דרך מילים וזיכרונות, ולפעמים דרך מה שמופיע בגוף בזמן אמת: תחושה, נשימה, תנועה, כיווץ, מתח, דחף או תגובה שקשה להסביר.
אין צורך "לחפור" בזיכרון או להגיע לכל פרט כדי לעבוד עם מה שהטראומה השאירה אחריה. העבודה הגופנית נעשית דרך תשומת לב והקשבה לגוף, בשיחה וללא מגע, ותמיד תוך שמירה על גבולות ועל האפשרות לעצור.
ויסות וביטחון הם הבסיס שמאפשר את העבודה עם הטראומה, לא נקודת הסיום שלה.
בתוך הבסיס הזה אפשר להתקרב בהדרגה לעיבוד של החוויה הטראומטית, לאפשר לרגשות שלא יכלו לקבל מקום בזמן אמת לקבל מקום עכשיו, לעבוד עם המתח שהגוף עדיין מחזיק, ולחזק את המשאבים שמאפשרים להישאר נוכחים גם מול מה שקשה.
ויש גם משמעות למה שקרה. יש אובדן, כעס, בושה ואשמה. יש דברים שלא נאמרו מעולם, דברים שלא קיבלו הכרה, ולעיתים גם חיים שלמים שנבנו סביב הניסיון לא להרגיש, לא לזכור או לא להיפגע שוב.
הטיפול מאפשר בהדרגה לתת לכל אלה מקום, ובמקביל להתחיל לשאול מה שייך לעבר ומה קורה עכשיו. אילו דפוסים עדיין מגנים עלינו, ואילו כבר מגבילים את החיים. איפה הטראומה עדיין מקבלת החלטות עבורנו. ומה אפשר להתחיל לבחור אחרת.