_edited.png)
הגישה הטיפולית שלי
טיפול לא מתרחש רק דרך הבנה.
אפשר להבין היטב מאיפה מגיע דפוס מסוים, למה אנחנו מגיבים כפי שאנחנו מגיבים ואפילו מה היינו רוצים לעשות אחרת - ועדיין למצוא את עצמנו שוב באותו המקום ברגע שבו משהו מפעיל אותנו.
עבורי, העבודה הטיפולית מתחילה במקום שבו ההבנה פוגשת את החוויה עצמה: את הרגש כפי שהוא מתעורר, את הגוף ומערכת העצבים, את הדפוסים שמופיעים בתוך קשר, ואת החלקים בנו שלמדו לאורך הדרך להגן, להתרחק, להיאחז, לרצות, להילחם או להיעלם.
השינוי אינו מתרחש רק כשאנחנו מבינים את עצמנו אחרת, אלא כשמתאפשר לנו בהדרגה לחוות, להגיב ולבחור אחרת.
לא רק לדבר על מה שקורה - לפגוש אותו מתוך החוויה
הרבה מהחיים שלנו מתקיימים בתוך דפוסים שאנחנו מכירים היטב בדיעבד, אבל מתקשים לזהות בזמן שהם מתרחשים. אנחנו יכולים לדעת שאנחנו נוטים לרצות, להתרחק, להתגונן, להחזיק הכול לבד או לחשוש מדחייה - ועדיין, ברגע האמת, התגובה מגיעה לפני המחשבה.
לכן בטיפול מעניין אותי לא רק הסיפור על מה שקרה השבוע, אלא גם מה קורה בזמן שאנחנו מספרים אותו. מתי משהו משתנה בקול, בנשימה או בגוף; מתי עולה רצון לעבור מהר לנושא אחר; מתי מופיעה ודאות שאין שום אפשרות אחרת; מתי אנחנו יודעים להסביר מצוין מה אנחנו מרגישים, אבל מתקשים להרגיש אותו כאן ועכשיו.
המעבר מהידיעה על עצמנו אל האפשרות לזהות את עצמנו בתוך הרגע הוא משמעותי. שם נפתחת האפשרות לא רק להבין תגובה מוכרת, אלא לשהות איתה מספיק כדי לגלות אם קיימת גם דרך אחרת.
הטיפול מתרחש גם בתוך קשר
הקשר הטיפולי אינו רק המקום הבטוח שבו מדברים על מערכות היחסים שמחוץ לחדר. לרב, דפוסי הקשר שלנו יופיעו גם בין המטופל/ת למטפלת.
אולי חשוב לי שהמטפלת תהיה מרוצה ממני, ולכן אני מספרת גם לה בעיקר את מה שאני חושבת שהיא רוצה לשמוע. אולי אני מבחינה שהיא אמרה משהו שפגע בי, אבל מיד משכנעת את עצמי שזה לא חשוב. אולי קשה לי לבקש ממנה משהו, או לומר שאני לא מסכימה איתה. אולי אני מצפה לביקורת עוד לפני שנאמרה; מרגישה צורך להסביר את עצמי היטב כדי שלא יפרשו אותי לא נכון; כועסת אבל חוששת שהכעס יסכן את הקשר; רוצה להתקרב ובאותו הזמן מרגישה דחף לסגת.
אלה אינם רגעים שבהם הטיפול "השתבש". להפך. לפעמים הם מאפשרים לנו לפגוש באופן חי משהו שקשה לראות כשמדברים עליו רק בדיעבד.
אפשר לעצור ולשאול: מה קרה כאן עכשיו? מה הנחתי שיקרה אם אומר את מה שאני באמת חושבת? מה ניסיתי למנוע? מה הייתי צריכה ברגע הזה ולא הצלחתי לבקש?
כך הקשר הטיפולי יכול להפוך לא רק למקום שבו מדברים על דפוסים, אלא למקום שבו אפשר לזהות אותם כשהם מתרחשים, להבין אותם מתוך החוויה ולנסות בהדרגה אפשרות חדשה בתוך קשר אמיתי.
הגוף הוא חלק מהשיחה
הגוף אינו כלי שאני "מוסיפה" לטיפול. הוא חלק מהאופן שבו החוויה שלנו מתקיימת.
אנחנו חווים את העולם לא רק דרך מחשבות ומילים. פחד יכול להופיע כהתכווצות עוד לפני שאנחנו יודעים ממה נבהלנו; כעס יכול להופיע כחום או כדחף לפעולה; משהו יכול לגרום לנו לקפוא, להתרחק או להתנתק גם כשהמחשבה אומרת שהכול בסדר. לפעמים שינוי בנשימה, מתח בשרירים, תחושת כובד או חוסר תחושה מספרים לנו שמשהו קורה עוד לפני שיש לו ניסוח.
בעבודה גופנית-נפשית אנחנו יכולים להפנות תשומת לב גם למידע הזה. לא כדי לפרש כל תחושה גופנית, ולא מתוך הנחה שהגוף מחזיק איזו "אמת" שהראש מסתיר, אלא כדי להרחיב את השיחה ולכלול בה עוד חלק מהחוויה.
מיינדפולנס מאפשר לנו להתעניין במה שמתרחש ברגע הזה מבלי למהר לשנות אותו: מחשבה, רגש, תחושה, דחף, זיכרון או היעדר תחושה. לפעמים עצם האפשרות להבחין במה שקורה, לפני שאנחנו פועלים מתוכו באופן אוטומטי, יוצרת מרווח שלא היה שם קודם.
העבודה הגופנית בטיפול נעשית ללא מגע.
אין דרך אחת שבה טיפול צריך להיראות
יש פגישות שבהן נדבר כמעט כל השעה. בפגישות אחרות אולי נעצור על רגע מסוים, נשים לב למה שקורה בגוף, נשהה עם רגש או דימוי, נכתוב, נעבוד עם תנועה או עם צילום. ולעיתים הדבר הנכון ביותר יהיה דווקא לא לעשות שום "תרגיל".
אני עובדת באופן אינטגרטיבי, ולכן מיינדפולנס, עבודה גופנית, דמיון, כתיבה, תנועה, פוטותרפיה וכלים חווייתיים אחרים אינם פרוטוקול שצריך לעבור ולא ארגז טכניקות שאני מפעילה על מי שיושב מולי.
הבחירה אם להשתמש בהם, מתי ובאיזו דרך, נוצרת מתוך האדם, מתוך מה שמתרחש בתהליך ומתוך מה שרלוונטי באותו רגע. אין צורך לדעת למדוט, להיות "מחוברים לגוף", לאהוב תרגילים או להגיע עם יכולת מיוחדת להתבוננות פנימית.
הגישה צריכה להתאים את עצמה לאדם - לא האדם לגישה.