מעבר לשיחה: איך מיינדפולנס בטיפול משנה את החוויה הטיפולית

לפגוש את הרגש – ולהישאר

יש רגעים שבהם עולה בנו רגש – כעס, פחד, כאב, בושה – ואיתו גם שיפוט: “כבר הייתי צריכה להתגבר על זה”, או “למה אני שוב מרגישה ככה?”

רבים מאיתנו לא למדו איך להישאר עם רגש. לא במובן של "לדבר עליו" – אלא ממש להרגיש אותו, לשהות בו. להרגיש – מבלי להיבהל. מבלי לקפוא. מבלי להילחם בעצמנו.

במקום זה, אנחנו לומדים להתרחק: להתנתק, להאיץ, לנסות "לחשוב חיובי", להדחיק. אבל בתוכנו – ממשיך לחיות חלק שמבקש להישמע. שמבקש קשר. שמבקש חמלה.

מיינדפולנס בטיפול רגשי הוא לא רק טכניקה להרגעה – אלא תהליך עדין של תרגול חמלה עצמית: היכולת להישאר עם מה שאני מרגישה, גם כשזה לא נעים, גם כשזה סוער – ולהיות עם עצמי, מבלי להתרחק.

זה לא תהליך שנעשה ביום. אבל עם הזמן, מתוך ההסכמה להרגיש – בעדינות, דרך הקשבה לגוף ולנשימה – מתפתח מבפנים משהו אחר: יותר יציבות, יותר הקשבה, פחות בהלה, ומעל הכול – יותר מרחב בתוכי לפגוש את עצמי, בדיוק כפי שאני.

מה קורה בטיפול בפועל?

בטיפול רגשי בגישת גוף-נפש, מיינדפולנס לא בהכרח נראה כמו מדיטציה על כרית. לפעמים זו פשוט השהייה רגעית בתוך משפט שנאמר – והקשבה למה שקורה בגוף:

"מה את מרגישה עכשיו כשאת מספרת את זה?"

"כשאתה אומר את זה, איזו תחושה עולה בגוף?"

המטופלת אולי שמה לב ללחץ בבטן, או לכתפיים שמכווצות, או לרצון להפסיק לדבר. במקום להתעלם – היא מתעכבת שם, שמה לב, נושמת, מרגישה. ולאט לאט, משהו מתרכך, משהו נפתח.

היכולת הזו – להיות עם מה שאני מרגישה בלי לברוח, בלי לנתח, בלי לדחוק – זו בדיוק החמלה העצמית שמתחילה להתבסס בטיפול.

שילוב מיינדפולנס בטיפול- דוגמה מהקליניקה

מטופלת שמגיעה שוב ושוב עם תחושת אשמה – מול ילדיה, מול בן זוגה, מול עצמה. בכל פעם שעולה רגש  – הוא מיד מלווה בביקורת: "זה אגואיסטי", "אני חלשה", "אני לא בסדר".

במקום להתווכח עם הקול הזה, אנחנו מתחילות לשהות איתו. לזהות את הדחף שמגיע איתו בגוף: כיווץ בחזה, תחושת לחץ בגרון. דרך השהייה הזו – עולה תחושת פגיעות. לא "בעיה שצריך לפתור", אלא כאב ישן שצריך חיבוק. וברגע הזה, כשהיא נשארת עם עצמה ולא בורחת, מתעוררת לראשונה חמלה כלפי הילדה הפנימית שהיא פעם הייתה. זה רגע קטן – אבל עמוק. ומכאן נפתחת דרך.

מה מאפשר מיינדפולנס בטיפול?

• פחות שיפוט עצמי – החמלה מחליפה בהדרגה את הביקורת הפנימית.

• יותר ויסות רגשי – תחושות עוברות דרכנו, לא שוטפות אותנו.

• העמקה של הקשבה פנימית – אנחנו לומדים להבחין בין תחושות, צרכים ודפוסים.

• חוסן רגשי עמוק יותר – אנחנו מגלים שאנחנו יכולים לפגוש רגש, מבלי לקרוס בתוכו.

• מרחב של קבלה עצמית – מבלי לוותר על שינוי, אלא מתוך רצון לגדול מבפנים.

ומה ההבדל בין טיפול ריגשי מבוסס מיינדפולנס לטיפול דינמי "קלאסי"?

בטיפול רגשי דינמי מסורתי, הדגש נמצא לעיתים קרובות בשיחה, בהבנה, בפרשנות של הקשרים בין עבר להווה. וזו דרך עמוקה, שיכולה להאיר הרבה.

אבל בטיפול שמשלב מיינדפולנס, אנחנו לא רק מדברים על רגשות – אנחנו פוגשים אותם. לא רק מנתחים את הסיפור – אלא נמצאים בתוך החוויה, עם הלב, עם הגוף, עם הנשימה.

המטופלת לומדת איך להישאר עם עצמה גם כשזה כואב. היא לא רק מבינה את הדפוס – היא מרגישה אותו בגוף, ומתוך זה יכולה להתחיל לשנות את האופן שבו היא פוגשת את עצמה.

זה לא תמיד קל. אבל זו דרך שמפתחת עוגן פנימי, יציבות רגשית, וחיבור שמחזיק גם מחוץ לחדר הטיפול.

סיכום: חמלה היא לא מותרות – היא תנאי לריפוי

כשאנחנו לומדים לפגוש את הרגש – לא כדי לפתור אותו, אלא כדי להיות איתו – אנחנו מתחילים להתרכך, להרחיב את המיכל הפנימי, לגלות שיש בנו יכולת לשאת, ולבחור, ולהיות נוכחים – גם מול כאב.

וזו אולי המתנה הכי גדולה שמיינדפולנס מביא איתו לטיפול: לא עוד ניסיון להיות “טובים יותר”, אלא להיות טובים  יותר לעצמנו.

כמו שאנחנו.

עכשיו.