12 הסכמות בדרך לסליחה עצמית

חלק ראשון: להרפות מהמאבק במה שכבר קרה

יש משהו בעונה הזאת של השנה שמזמין אותנו להתבונן לאחור.

אולי זו המסורת שמסמנת לנו זמן לעצור, לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ולסלוח. אולי אלה הימים שמתקצרים, רוחות הסתיו הראשונות, התחושה העדינה של סוף והתחלה שמתקיימים לרגע יחד.

ובתוך המרחב הזה עולה שוב המילה הזאת: סליחה.

אנחנו רגילות לחשוב על סליחה כעל משהו שאנחנו נותנות למישהו אחר. מישהו פגע בי, ואני צריכה להחליט אם אני יכולה לסלוח לו. לפעמים אנחנו חושבות עליה גם בכיוון ההפוך: פגעתי במישהו, ואני מבקשת את סליחתו.

אבל יש עוד מערכת יחסים אחת שבה מתקיימים עלבון, כעס, אכזבה, אשמה וחרטה - מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

יש דברים שאנחנו מחזיקות נגד עצמנו שנים.

בחירה שהיום היינו עושות אחרת. קשר שנשארנו בו יותר מדי, או קשר שעזבנו. רגע שבו לא שמרנו על עצמנו. אדם שלא היינו שם בשבילו. מילים שאמרנו ואי אפשר לקחת בחזרה. דברים שעשינו, ודברים שלא עשינו.

ולפעמים אנחנו בכלל מנסות לסלוח למישהו אחר, אבל מגלות שמתחת לכעס עליו מסתתר גם כעס על עצמנו: איך לא ראיתי. למה נשארתי. למה נתתי לזה לקרות. למה לא אמרתי משהו. איך יכולתי לבחור כך.

לפני שנים בניתי סדנה שעסקה בסליחה סביב שנים־עשר היגדים שקראתי להם "12 הסכמות". לא צעדים שצריך לבצע לפי הסדר, ולא הוראות שבסופן מגיע הרגע המיוחל שבו אפשר לסמן וי ולומר סלחתי.

יותר כמו שתים־עשרה תנועות פנימיות שאפשר להתקרב אליהן.

חזרתי אליהן עכשיו, שנים אחר כך. חלק מהמילים הייתי כותבת היום אחרת. גם ההבנה שלי את הסליחה השתנתה והעמיקה. אבל משהו בלב שלהן נשאר נכון עבורי.

אלה שש ההסכמות הראשונות.

1. אני מסכימה לשמוט את הציפייה לעבר טוב יותר

ג'ק קורנפילד כתב ש**"סליחה היא ויתור על הסיכוי לעבר טוב יותר."**

יש משהו כמעט אכזרי במשפט הזה.

כי חלק מהכאב שלנו אינו רק על מה שקרה. הוא על כך שזה לא היה צריך לקרות.

הוא היה צריך להתנהג אחרת.היא הייתה צריכה לראות אותי.הם היו צריכים להגן עליי.אני הייתי צריכה לדעת.הייתי צריכה לעזוב קודם.הייתי צריכה לבחור אחרת.

והכול אולי נכון.

הלוואי שהעבר היה אחר.

אבל הוא לא.

ולפעמים אנחנו ממשיכות לנהל איתו משא ומתן במשך שנים. חוזרות שוב ושוב לאותה נקודה ומנסות, במחשבה, בכעס, באשמה ובחרטה, להשיג סוף אחר לסיפור שכבר הסתיים.

שמיטה אינה אמירה שמה שקרה היה בסדר.

היא גם לא אומרת שלא הייתי רוצה בכל לבי שיקרה אחרת.

היא ההסכמה הכואבת להכיר בכך שזה הסיפור שישנו.

ורק כשאנחנו מפסיקות לדרוש מן העבר להשתנות, יכולה להתחיל להתפנות בתוכנו מעט אנרגיה לשאלה אחרת:

מה אני רוצה לעשות עם החיים שנמצאים כאן עכשיו?

2. אני מסכימה להיות בחמלה כלפי המקום בי שעדיין אינו יכול לסלוח

לפעמים הסליחה עצמה הופכת לעוד דרישה שאנחנו מפנות כלפי עצמנו.

אני חייבת לסלוח. אני צריכה כבר לשחרר. עברו כל כך הרבה שנים. למה אני עדיין כועסת?

ולפעמים נוסף לזה גם רובד מוסרי: אם אני אדם טוב, מפותח, מודע או רוחני מספיק - אולי כבר הייתי אמורה להיות מסוגלת לסלוח.

אבל אי אפשר לכפות סליחה.

ואולי דווקא המקום הראשון שבו נדרשת חמלה אינו כלפי מי שפגע בי - אלא כלפי החלק בתוכי שעדיין כואב מדי, כועס מדי, פוחד מדי או פשוט אינו מוכן.

אפשר לומר:

יש בי כעס. יש בי כאב. יש בי משהו שעדיין לא מסוגל להרפות. ואני לא אכריח אותו.

לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקות להילחם במקום שאינו סולח, משהו בו מתחיל להתרכך מעצמו.

ואם הוא לא מתרכך עדיין - גם זה ראוי לחמלה.

3. אני מסכימה להיות כנה לגבי הציפיות שלי מעצמי

הרבה מן הקושי לסלוח לעצמנו נשען על משפט אחד:

הייתי צריכה להיות אחרת.

חכמה יותר. חזקה יותר. אמיצה יותר. רגועה יותר. אמא טובה יותר. בת זוג טובה יותר. לדעת להציב גבול. לזהות בזמן. לא לפחד. לא להתפרק. לא להזדקק.

אבל יש משהו לא הוגן באופן שבו האני של היום שופטת את האני של אז.

היום אני יודעת איך הסיפור נגמר.

אני מכירה את ההשלכות. אולי עברתי מאז טיפול, התבגרתי, למדתי לזהות דפוסים, רכשתי שפה למה שאז היה רק כיווץ בבטן או תחושה עמומה שמשהו לא בסדר.

האישה שהייתי אז לא חיה את חייה לאחור. היא חיה אותם קדימה, בלי לדעת מה נמצא בעמוד הבא.

זה לא אומר שלא הייתה לי אחריות.

ולא תמיד נכון לומר לעצמנו שעשינו את הטוב ביותר שיכולנו. לפעמים לא עשינו. לפעמים ידענו משהו ובחרנו לא לראות. לפעמים היו אפשרויות אחרות ולא בחרנו בהן.

אבל אנחנו לא צריכות להפוך את עצמנו לחפות מפשע כדי להיות ראויות לחמלה.

אפשר להחזיק שתי אמיתות יחד:

היו לי אפשרויות אחרות. והיו סיבות לכך שלא בחרתי בהן.

4. אני מסכימה לא לשכוח - אבל להרפות מעט מן האחיזה

סליחה אינה מחיקה.

יש דברים שאנחנו לא רוצות לשכוח. לפעמים הזיכרון הוא חלק מהדרך שבה למדנו לשמור על עצמנו. הוא מלמד אותנו משהו על גבולות, על יחסים, על מי שאנחנו, על המקומות שאליהם איננו רוצות לחזור.

אנחנו לא צריכות לומר "זה לא היה נורא".

אנחנו גם לא צריכות לספר לעצמנו שזה כבר לא כואב.

האתגר הוא אחר: לזכור מבלי לחיות שוב ושוב בתוך אותו רגע.

להחזיק את הידיעה בלי להפוך כל זיכרון לכתב אישום.

לדעת מה קרה, ואולי אפילו לדעת שלעולם לא אהיה שלמה איתו לחלוטין - ובכל זאת לאפשר לחיים להמשיך להתרחש סביבו.

יש הבדל בין לשאת את העבר כחלק מהסיפור שלי לבין לתת לו להמשיך להחזיק אותי.

5. אני מסכימה לזכור שאני חלק ממערכת גדולה יותר, ושיש דברים שאיני יודעת

אנחנו אוהבות סיפור שיש בו סיבה ברורה ותוצאה ברורה.

אם רק הייתי עושה כך, הכול היה מסתדר.אם הוא לא היה עושה את הדבר ההוא, חיי היו נראים אחרת. אם הייתי בוחרת אחרת באותו רגע, כל מה שקרה אחר כך היה נמנע.

אולי.

ואולי לא.

אנחנו חיות בתוך מערכות מורכבות של אנשים, נסיבות, היסטוריה, בחירות, פצעים, מפגשים ומקריות. כל בחירה שלנו פוגשת בחירות של אנשים אחרים, וכל רגע הוא חלק מרצף שאנחנו אף פעם לא יכולות לראות במלואו.

זה לא פוטר אותנו מאחריות למה ששייך לנו.

אבל זה גם מזכיר לנו שלא הכול שלנו.

יש דברים שלא יכולנו לדעת. דברים שלא יכולנו לשלוט בהם. השלכות שלא יכולנו לצפות.

לפעמים סליחה עצמית דורשת מאיתנו להסכים לחיות גם עם העובדה שלעולם לא נבין את הסיפור כולו.

6. אני מסכימה שהאפשרות שלי להרפות אינה תלויה בכך שמישהו אחר ישתנה

אחת המלכודות הכואבות ביותר היא לחכות.

שהוא יבין מה עשה. שהיא תתנצל. שהם יכירו בכאב שגרמו לי. שמישהו סוף־סוף יאמר: את צודקת. זה באמת קרה. לא הגיע לך.

והלוואי שזה יקרה.

יש פגיעות שבהן הכרה של האדם האחר יכולה להיות משמעותית מאוד. התנצלות אמיתית יכולה לרפא משהו. תיקון בתוך קשר הוא דבר יקר.

אבל לפעמים הוא לא מגיע.

ולפעמים אנחנו משאירות את המפתח לחופש שלנו בידיו של אדם שאינו מסוגל - או אינו רוצה - לתת לנו את מה שאנחנו זקוקות לו.

סליחה אינה חייבת להיות פיוס. היא אינה מחייבת חידוש קשר. היא אינה דורשת אמון מחודש. והיא בוודאי אינה מחייבת אותנו לוותר על גבולות.

אולי היא מתחילה דווקא ברגע שבו אני שואלת:

אם האדם האחר לעולם לא ישתנה, לעולם לא יבין ולעולם לא ייתן לי את הסיום שקיוויתי לקבל ממנו - איך אני רוצה לחיות עם מה שקרה לי?

אולי זו התנועה המשותפת לכל שש ההסכמות האלה.

לא למהר לסלוח.

לא למחוק את הכאב. לא להפוך את מה שהיה לבסדר. לא לפטור את עצמנו או אחרים מאחריות.

אלא להתחיל, בעדינות, להפסיק את המאבק עם העובדה שמה שקרה - קרה.

יש משהו עצוב מאוד בהסכמה הזאת. יש בה אבל על העבר שלא יהיה לנו, על מי שלא היינו, על מה שלא קיבלנו ועל דברים שכבר אי אפשר לתקן.

אבל אולי דווקא בתוך האבל הזה מתחיל להיווצר גם מעט מרחב.

מרחב שבו אפשר לזכור בלי להיענש.להצטער בלי להחריב את עצמנו.לכאוב בלי להפוך את הכאב לבית היחיד שאנחנו חיות בו.

ובחלק הבא נמשיך משם - אל שש ההסכמות האחרונות, שעוסקות כבר בתנועה אחרת: להישיר מבט למה שקרה, להבחין בין המעשה לבין מי שאנחנו, לקחת אחריות בלי הלקאה, לתקן את מה שעוד אפשר - ולהסכים, לאט, לאפשר גם למשהו חדש לקרות.