_edited.png)
סליחה לעצמי, חלק שני: להכיר במה שהיה, ולאפשר למשהו אחר לקרות
במאמר הקודם עסקנו בשש הסכמות ראשונות בדרך לסליחה לעצמנו. דיברנו על האפשרות לשמוט את הציפייה לעבר טוב יותר, על החמלה כלפי המקומות שעדיין מתקשים לסלוח, ועל היכולת להרפות מעט מן האחיזה במה שכבר קרה.
אבל יש משהו מורכב במיוחד בסליחה לעצמנו.
לפעמים אנחנו יודעות היטב מה קרה, מבינות את הנסיבות, אפילו מסוגלות לגלות חמלה כלפי אחרים שפעלו באופן דומה, ובכל זאת מתקשות להעניק את אותה חמלה לעצמנו.
אולי משום שאנחנו חוששות שאם נסלח לעצמנו, נקל ראש במה שקרה. שאם נפסיק לכאוב, נפסיק לקחת אחריות. שאם נרשה לעצמנו להמשיך הלאה, יהיה בכך משהו לא הוגן כלפי מי שנפגע, ואולי גם כלפי מי שהיינו בזמן שהדברים קרו.
שש ההסכמות הבאות מזמינות אותנו להתבונן גם במקומות האלה.
7. אני מסכימה להכיר בכך שהדברים קרו כפי שהם קרו, ולהישיר מבט כן לרגשות שהם מעוררים בי
לפעמים אנחנו עסוקות כל כך בניסיון לסלוח, שאנחנו מדלגות על האפשרות להרגיש את מה שקרה לנו.
אנחנו רוצות כבר להיות אחרי. להפסיק לכעוס, להפסיק להצטער, להפסיק להרגיש את הבושה או את האשמה. אבל מתחת לרצון הזה נמצאים לעיתים רגשות שלא באמת קיבלו מקום.
אולי כעס על מי שפגע בנו. אולי צער על מה שאיבדנו. אולי תחושה עמוקה של חוסר צדק, ואולי כעס על עצמנו, על כך שלא ידענו, שלא ראינו, שלא עזבנו, או שלא פעלנו אחרת.
הסכמה להכיר במה שהיה אינה אומרת שאנחנו מסכימות עם מה שקרה או חושבות שהיה מוצדק. היא גם אינה מחייבת אותנו לחזור אל הכאב במלוא עוצמתו.
היא מאפשרת לנו, בהדרגה ובקצב שאפשר לשאת, להפסיק להתווכח עם עצם העובדה שהדברים התרחשו, ולתת מקום גם לרגשות שהם עדיין מעוררים בנו.
לפעמים זו תחילתה של השלמה. לא במובן של הצדקת העבר, אלא במובן של הפסקת המאבק המתמשך עם העובדה שהוא חלק מהסיפור שלנו.
8. אני מסכימה להכיר בכך שמה שקרה לי, או מה שעשיתי, אינם כל מי שאני
יש מעשים שאנחנו מתקשות לסלוח לעצמנו עליהם משום שהם אינם מתיישבים עם האדם שאנחנו מאמינות שאנחנו, או עם האדם שהיינו רוצות להיות.
אולי פגענו במישהו שאהבנו. אולי לא היינו שם כשהיה צריך אותנו. אולי קיבלנו החלטה שאנחנו מצטערות עליה עד היום.
ולפעמים לא מדובר במשהו שעשינו, אלא דווקא במשהו שנעשה לנו, ובכל זאת הפך לחלק מהאופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו.
אנחנו עלולות להרגיש שהפגיעה מגדירה אותנו. שהבחירה שעשינו מספרת את כל האמת על מי שאנחנו. שהטעות, הכישלון או הבושה הפכו להיות הזהות שלנו.
אבל אנחנו הרבה יותר ממעשה אחד, מבחירה אחת או מתקופה מסוימת בחיינו.
אפשר להכיר בכך שפעלתי באופן שפגע באחר, מבלי להסיק מכך שאני אדם שאין בו טוב. אפשר להכיר בכך שנפגעתי, מבלי לראות בעצמי רק את האדם שנפגע.
ההבחנה הזאת אינה מבטלת את המשמעות של מה שקרה. היא מאפשרת לנו לראות את הדברים בתוך סיפור חיים רחב יותר, שיש בו גם חלקים אחרים.
כי המרחב שבתוכנו גדול יותר מכל מעשה שעשינו או מכל דבר שנעשה לנו.
9. אני מסכימה לקחת אחריות לתיקון ולריפוי, ללא הלקאה, שנאה או סלידה עצמית
אחת ההבחנות החשובות בעיניי בתהליך של סליחה לעצמנו היא ההבחנה בין אחריות לבין ענישה עצמית.
אנחנו נוטות לפעמים לבלבל ביניהן.
נדמה לנו שאם נמשיך להרגיש רע מספיק זמן, אם נזכיר לעצמנו שוב ושוב את מה שעשינו, אם לא נרשה לעצמנו להיות מאושרות, נוכיח בכך שאנחנו מבינות את חומרת הדברים.
אבל האם הסבל המתמשך שלנו באמת מתקן משהו?
לקיחת אחריות יכולה לכלול הכרה בטעות, התנצלות, ניסיון לתקן את מה שאפשר, שינוי בהתנהגות ונכונות לפגוש גם את ההשלכות של המעשים שלנו.
כל אלה דורשים מאיתנו לא מעט.
אבל שנאה עצמית אינה תנאי לאחריות.
לפעמים היא אפילו מקשה עלינו לקחת אחריות של ממש, משום שאנחנו עסוקות כל כך בשאלה איזה אדם נורא אנחנו, עד שכבר קשה לנו להתפנות לשאלה מה אפשר לעשות עכשיו.
אפשר להצטער על מעשה, להכיר בפגיעה שנגרמה ולבחור לפעול אחרת, מבלי להפוך את המשך החיים שלנו לעונש.
10. אני מסכימה לראות גם את הטוב שהתקיים בתוך החושך, את נקודות האור ואת הכוחות שגיליתי בעצמי
זו הסכמה שחשוב לי להתעכב עליה, משום שקל מאוד להבין אותה לא נכון.
אני לא חושבת שכל דבר שקורה לנו קורה לטובה. אני גם לא חושבת שאנחנו צריכות להיות אסירות תודה על הכאב שלנו, או למצוא בו שיעור כדי להצדיק את קיומו.
יש דברים שהלוואי שלא היו קורים.
ובכל זאת, כשאנחנו מביטות לאחור על תקופות קשות בחיינו, לפעמים אנחנו יכולות לזהות בתוכן גם דברים אחרים.
אולי אדם שהיה שם עבורנו. אולי רגע שבו הצלחנו לשמור על עצמנו. אולי כוח שלא ידענו שיש בנו, או בחירה קטנה שעשינו בתוך מציאות שבה כמעט לא הייתה לנו בחירה.
לפעמים אנחנו מגלות שהצלחנו לעבור משהו שלא האמנו שנוכל לעבור.
היכולת לראות גם את הדברים האלה אינה מבטלת את החושך ואינה מקטינה את מה שעברנו.
היא רק מאפשרת לנו להכיר בכך שגם בתוך תקופה קשה מאוד, הסיפור שלנו לא היה עשוי מכאב בלבד.
ואולי יש בזה גם אפשרות לראות את עצמנו קצת אחרת. לא רק דרך מה שאיבדנו, מה שלא הצלחנו לעשות או המקומות שבהם נפגענו, אלא גם דרך הכוחות שאפשרו לנו להמשיך.
11. אני מסכימה לאפשר למשהו אחר לקרות
יש משהו מוכר מאוד בדפוסים שאנחנו חוזרות אליהם, גם כשהם כבר אינם מיטיבים איתנו.
לפעמים אנחנו ממשיכות להעניש את עצמנו משום שזה מה שאנחנו מכירות. לפעמים אנחנו נאחזות בכעס, באשמה או בביקורת משום שקשה לנו לדמיין איך ייראו החיים בלעדיהם.
גם כאב יכול להפוך למקום מוכר.
ואם אנחנו רגילות להגדיר את עצמנו דרך טעות שעשינו, דרך פגיעה שעברנו או דרך החרטה שאנחנו נושאות, האפשרות להרפות מעט מן האחיזה הזאת יכולה להיות מבלבלת.
מי אהיה אם אפסיק להרגיש אשמה?
מה יקרה אם לא אזכיר לעצמי כל הזמן את מה שעשיתי?
האם אוכל לסמוך על עצמי שלא אחזור על אותה טעות?
ההסכמה לאפשר למשהו אחר לקרות אינה מחייבת אותנו לדעת מראש מה יהיה הדבר האחר הזה.
אולי היא מתחילה דווקא בנכונות לבחון את האפשרות שאנחנו כבר לא חייבות להגיב לעצמנו באותו אופן.
שאפשר לפגוש את הזיכרון בלי להעניש את עצמנו בכל פעם מחדש. שאפשר להכיר בטעות בלי להפוך אותה להגדרה של מי שאנחנו. שאפשר לבחור היום אחרת מכפי שבחרנו אז.
ולפעמים עצם הנכונות הזאת, לא לדעת בדיוק איך ייראו הדברים אבל להסכים לאפשר להם להשתנות, היא כבר התחלה של תנועה חדשה.
12. אני מסכימה לאמץ חמלה, סליחה לעצמי, קבלה ואהבה עצמית כדרך חיים
אנחנו רגילות לחשוב על סליחה כעל אירוע. משהו שמתרחש ברגע מסוים, אחרי שהבנו, עיבדנו והשלמנו עם מה שהיה.
אבל אולי סליחה לעצמנו אינה רגע חד פעמי שבו אנחנו מחליטות שהכול מאחורינו.
אולי היא דווקא עמדה שאנחנו לומדות לפתח כלפי עצמנו לאורך החיים.
הרי אנחנו נמשיך לטעות. נמשיך לפעמים לפגוע ולהיפגע, להתחרט על בחירות שעשינו, לגלות בדיעבד דברים שלא יכולנו לראות בזמן אמת.
ואם בכל פעם כזאת נצטרך להתחיל מחדש מסע ארוך של אשמה, הלקאה עצמית והוכחת זכאות למחילה, נבלה חלק גדול מחיינו במאבק עם עצמנו.
חמלה עצמית אינה אומרת שנפסיק לבחון את ההתנהגות שלנו או לקחת אחריות על מעשינו.
היא אומרת שגם כשאנחנו טועות, אנחנו יכולות להישאר ביחסים עם עצמנו.
שאנחנו יכולות להכיר בכאב שגרמנו, להצטער עליו ולנסות לתקן, בלי לשלול מעצמנו את הזכות לטוב, לקשר, לאהבה או לשקט.
ואולי דווקא כשאנחנו מפסיקות להיות עסוקות כל כך בענישה של עצמנו, מתפנה בתוכנו מקום לאחריות שיש בה אפשרות אמיתית לשינוי.
שתים עשרה ההסכמות האלה אינן הוראות שצריך לבצע, וגם לא שלבים שצריך לעבור לפי סדר.
יש הסכמות שירגישו לנו טבעיות יותר, ואחרות שיעוררו התנגדות. יש דברים שנוכל לסלוח לעצמנו עליהם היום, ודברים שעדיין יהיה לנו קשה מאוד לפגוש.
גם זה חלק מהדרך.
אני חושבת שסליחה לעצמנו אינה מבקשת מאיתנו למחוק את העבר, לשכוח אותו או להעמיד פנים שלא היו לדברים השלכות.
היא מבקשת מאיתנו לבדוק אם אנחנו יכולות להמשיך לשאת את הסיפור שלנו, על כל מה שיש בו, מבלי להמשיך להכאיב לעצמנו בכל פעם שאנחנו פוגשות אותו.
ואולי השאלה שנוכל לקחת איתנו היא לא רק על מה אני עדיין מתקשה לסלוח לעצמי, אלא גם:
מה אני חוששת שיקרה אם אפסיק להעניש את עצמי על כך?
אם הדברים שקראת כאן פגשו משהו בתוכך, ואת רוצה להמשיך להתבונן בהם גם באופן אישי, הכנתי חוברת עבודה שמלווה את תהליך הסליחה לעצמנו. היא כוללת שאלות להתבוננות, תרגילים והזמנה לפגוש את המקומות שבהם אנחנו עדיין מתקשות לסלוח, בקצב שלנו ובלי לדרוש מעצמנו להגיע לתשובה מסוימת.
תגובות