דיסוציאציה בעקבות טראומה: כשהנפש מתפצלת כדי להישאר שלמה

על דיסוציאציה, טראומה ואינטגרציה בעקבות הסדרה The Crowded Room

זהו החלק השני בסדרת מאמרים בעקבות The Crowded Room (אפל TV+). המאמר כולל ספוילרים משמעותיים לעלילת הסדרה ולסיומה.

במאמר הקודם, "כולנו עשויים מחלקים", כתבתי על האופן שבו הנפש שלנו מתארגנת מול חוויות החיים, ועל החלקים שמתפתחים בתוכנו כדי לעזור לנו להתמודד עם מציאות שלא תמיד היו לנו הכלים לשאת.

בסדרה The Crowded Room אנחנו פוגשים את דני סאליבן, צעיר שחייו מתגלים בהדרגה כסיפור מורכב של טראומה, דיסוציאציה והישרדות נפשית.

ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו מבינים שהדמויות שסביבו, אלה שחשבנו שהן חבריו, האנשים שמגינים עליו, מייעצים לו ולעיתים גם מסבכים את חייו, הן למעשה חלקים שונים של זהותו.

הסדרה מתארת הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), מצב שבו מתקיימים מצבי זהות מובחנים, לצד שיבושים בתחושת הרציפות של העצמי ובזיכרון. זו תופעה מורכבת, שאינה מייצגת את האופן שבו רוב האנשים חווים את החלקים השונים שבתוכם.

ובכל זאת, דרך המקרה הקיצוני יחסית של דני, אפשר ללמוד משהו עמוק על האופן שבו הנפש האנושית מתמודדת עם חוויות בלתי נסבלות.

כשהמציאות גדולה מכפי שהנפש יכולה לשאת

דיסוציאציה היא אחד המנגנונים שבאמצעותם הנפש שלנו מגינה עלינו.

חוויות מסוימות של ניתוק מוכרות לרבים מאיתנו. למשל, רגעים שבהם אנחנו מרגישים מרוחקים מן המתרחש סביבנו, או חווים את עצמנו כאילו אנחנו מתבוננים במציאות מבחוץ. במצבי טראומה, הניתוק הזה עשוי להיות עמוק ומתמשך הרבה יותר. 

במצבי איום קיצוניים, ובמיוחד כאשר מדובר בטראומה מתמשכת בילדות, דיסוציאציה עשויה להפוך לדרך מרכזית שבה הנפש מתארגנת.

ילד שחווה פגיעה קשה, במיוחד כאשר האדם שאמור להגן עליו הוא גם מקור הפגיעה, נמצא במצב כמעט בלתי אפשרי.

הוא תלוי במבוגרים שסביבו כדי לשרוד, אבל אינו יכול בהכרח להרגיש בטוח בקרבתם. הוא זקוק לקשר, אבל הקשר עצמו עלול להיות מסוכן. הוא נדרש להמשיך לתפקד בעולם, גם כשהחוויה הפנימית שלו מציפה ומאיימת.

ולפעמים, כשאין אפשרות לברוח מן המציאות החיצונית, הנפש מוצאת דרך להתרחק ממנה מבפנים.

לא מתוך החלטה מודעת, ולא משום שהילד בוחר לשכוח. אלא משום שהמערכת הנפשית שלו מנסה למצוא דרך להמשיך להתקיים.

אצל דני, הפיצול הזה מתואר בצורה מוחשית במיוחד. חוויות, זיכרונות, רגשות ויכולות שונות מתקיימים דרך מצבי זהות נפרדים, שלכל אחד מהם תפקיד במערכת ההישרדות שלו.

החלקים אינם האויב

אחד הדברים היפים בסדרה הוא האופן שבו היא מאפשרת לנו להכיר את החלקים של דני לפני שאנחנו מבינים את משמעותם.

יצחק מגן עליו. ג'וני מאפשר לו להתנהל בעולם חברתי מסוים. מייק מחזיק יכולות וביטחון שאינם נגישים לדני באותה צורה. אריאנה מבטאת חלקים של חוויה רגשית, מינית ובין-אישית שדני מתקשה להכיר כשייכים לו.

ואדם, דמות האח התאום, קשור באופן עמוק לחוויות הטראומטיות שדני אינו מסוגל לשאת כזיכרונות של עצמו.

אפשר להתבונן בכל אחת מן הדמויות האלה ולשאול מה היא אפשרה לדני לעשות, להרגיש או לדעת, בזמן שהוא עצמו לא היה מסוגל לכך.

זו נקודת מבט טיפולית חשובה.

מייק וג'וני, חלקים בזהותו של דני בסדרה The Crowded Room. כל אחד מהם נושא יכולות ותפקידים שהתפתחו כדי לעזור לו לשרוד. מה שנראה בתחילה כפיצול, מתגלה בהדרגה כניסיון של הנפש להגן על עצמה.

כשאנחנו פוגשים אדם שחי עם השלכות של טראומה, אנחנו עלולים לראות תחילה את הקשיים: הימנעות, ניתוק, תגובתיות, קושי באינטימיות, צורך בשליטה או תחושה של חוסר רציפות פנימית.

אבל לעיתים קרובות, מתחת לדפוסים האלה נמצאות דרכי התמודדות שהיו פעם חיוניות.

ההימנעות אפשרה להתרחק מכאב שלא היה אפשר לשאת. הניתוק אפשר להמשיך לתפקד. הדריכות אפשרה לזהות סכנה מוקדם ככל האפשר. הניסיון לרצות אחרים אפשר לשמור על קשר שהיה הכרחי להישרדות.

אלה אינן בהכרח דרכים שממשיכות לשרת אותנו היטב בבגרות. לפעמים הן עצמן הופכות למקור של סבל גדול.

אבל כדי להבין אותן, חשוב להכיר גם בתפקיד שהיה להן.

השאלה הטיפולית אינה רק איך מפסיקים את ההתנהגות או את הסימפטום, אלא גם מה הוא ניסה לעשות עבור האדם, וממה הוא עדיין מנסה להגן עליו.

כשהזיכרון אינו מרגיש כמו הזיכרון שלי

אחד ההיבטים המורכבים של טראומה הוא הפער האפשרי בין מה שאדם יודע על חייו לבין מה שהוא מסוגל להרגיש כחלק מן הסיפור שלו.

זיכרון טראומטי אינו תמיד נגיש לנו כסיפור רציף, עם התחלה, אמצע וסוף.

לפעמים הוא מופיע דרך תחושות גוף, רגשות עזים, תמונות מקוטעות, תגובות אוטומטיות או חוויה של סכנה שאין לה הסבר ברור בהווה.

במצבים דיסוציאטיביים משמעותיים, עשויה להתקיים גם הפרדה בין מצבי עצמי שונים ביחס לנגישות לזיכרונות ולחוויות.

בסדרה, דני אינו רק מתקשה להיזכר במה שקרה לו. חלקים מרכזיים מן החוויה אינם נגישים לו כמשהו שהוא עצמו עבר.

דמותו של אדם מאפשרת לדני להרחיק מעצמו את הידיעה על הפגיעה המינית שחווה בילדותו, ולייחס אותה לאחיו התאום. 

יש משהו מטלטל ברגע שבו אנחנו מבינים את משמעות הדבר.

הילד שנפגע מצא דרך להמשיך לחיות, אבל המחיר היה ניתוק מחלקים מן הסיפור שלו ומעצמו.

ומה שהיה פעם פתרון הישרדותי הופך, בבגרות, למקור של בלבול, כאב ואובדן שליטה.

לא רק הכאב התפצל

אחת הסצנות שנגעו בי במיוחד היא המפגש של דני עם ג'רום, שהיה בקשר אינטימי עם אריאנה.

ג'רום מדבר על אישה שהוא הכיר, על קשר שהיה ממשי עבורו, על משיכה ועל קרבה. ודני נדרש להתמודד עם האפשרות שאותו קשר התקיים דרך חלק שלו, מבלי שהוא חווה אותו כחלק מסיפור חייו.

הסצנה הזאת מאירה בעיניי משהו חשוב במיוחד.

החלקים הדיסוציאטיביים אינם מחזיקים בהכרח רק את הכאב שאי אפשר היה לשאת. לפעמים הם מחזיקים גם יכולות, תשוקות, רגשות ואפשרויות של קיום שלא היו נגישים לאדם במצבי עצמי אחרים.

הנפש אינה מתארגנת רק סביב השאלה ממה צריך להתרחק, אלא גם סביב השאלה איך אפשר להמשיך לחיות.

איך אפשר להיות בקשר. איך אפשר להרגיש רצוי. איך אפשר להיות חזק, חופשי, כועס או פגיע.

כשחלקים מסוימים של החוויה מתקיימים בנפרד, האדם עלול להרגיש שחלקים משמעותיים מעצמו אינם שייכים לו.

וזו אחת הסיבות שתהליך הריפוי אינו מסתכם בהיזכרות בטראומה.

יש בו גם אפשרות להרחיב בהדרגה את החוויה של מי שאני, ולהכיר ביותר מן הרגשות, הצרכים והיכולות שמתקיימים בתוכי.

אינטגרציה אינה מחיקה של החלקים

לקראת סוף הסדרה, אנחנו פוגשים את האפשרות שדני יתחיל להתייחס אחרת לחלקים שלו, ובעיקר לאדם.

בעיניי, זו אחת הבחירות היפות ביותר של היוצרים.

הסיום אינו מציג ריפוי כהיעלמות פשוטה של כל מה שהתפתח בנפש כדי לשרוד.

במקום זאת, הוא מציע שינוי במערכת היחסים הפנימית.

דני מתחיל להכיר בכך שהחלקים האלה הם חלק ממנו, שיש להם היסטוריה ותפקיד, ושאולי כעת אפשר להתחיל לשאת יחד את מה שקודם היה צריך להישאר מופרד.

מבחינה טיפולית, אינטגרציה אינה חייבת להתבטא בהיעלמות של כל ההבחנות בין מצבי העצמי. היא יכולה לכלול יותר תקשורת פנימית, נגישות הדדית לזיכרונות ולרגשות, שיתוף פעולה ותחושת רציפות גדולה יותר.

במובן הרחב יותר של עבודה עם טראומה, אנחנו מבקשות לעזור לאדם להרחיב את יכולתו להיות בקשר עם החוויה הפנימית שלו, מבלי להיות מוצף ממנה או להיאלץ להתרחק ממנה לחלוטין.

להצליח להרגיש פחד בלי שהפחד ינהל את כל המציאות. להכיר בכעס בלי לחשוש שהוא יהרוס את הקשר. לפגוש כאב בלי לאבד את תחושת ההווה.

ולפעמים גם לזהות שחלק בתוכנו עדיין פועל מתוך מציאות שכבר השתנתה.

החלק שלמד שאסור לסמוך על איש, גם כשיש היום אנשים שאפשר להישען עליהם.

החלק שלמד שחייבים לרצות כדי לא להינטש, גם כשהקשר כבר אינו תלוי בציות.

החלק שלמד שצריך להחזיק הכול לבד, גם כשכבר אפשר לבקש עזרה.

הריפוי אינו מחייב אותנו להילחם בחלקים האלה. הוא מזמין אותנו להכיר אותם, להבין מה הם מנסים לעשות עבורנו, ובהדרגה לאפשר להם לגלות שהמציאות של היום אינה בהכרח המציאות שבה נוצרו.

כשההישרדות מפנה מקום לחיים

יש משהו מעורר השתאות בחוכמה של הנפש האנושית.

אנחנו נוטות לפעמים להתבונן בתגובות טראומטיות דרך מה שאינו עובד. דרך החרדה, הניתוק, הקושי בקשרים, הבושה או תחושת חוסר השליטה.

אבל כשאנחנו מתחילות להבין כיצד התגובות האלה התפתחו, מתגלה לעיתים סיפור אחר.

סיפור על מערכת שעשתה כל שביכולתה כדי לשמור על האדם, גם כשהמחיר היה כבד מאוד.

ההבנה הזאת אינה הופכת את הסבל לפחות ממשי, ואינה אומרת שכל מנגנון הישרדותי צריך להישאר כפי שהוא.

היא מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו מתוך עמדה קצת פחות שיפוטית, ולשאול מה אנחנו זקוקות לו היום כדי לחיות אחרת.

אני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות של The Crowded Room.

היא מאפשרת לנו לראות מעבר לסימפטומים ולפגוש את האדם ואת החוכמה ההישרדותית שבתוכו.

והיא מזכירה לנו שלפעמים, מה שנראה מבחוץ כמו נפש שהתפרקה, הוא למעשה הניסיון המתוחכם ביותר שלה להמשיך להחזיק את עצמה.

ואולי הריפוי מתחיל במקום שבו אנחנו כבר לא צריכות להילחם בכל מה שעזר לנו לשרוד, אלא יכולות להתחיל להקשיב לו, להבין אותו ולגלות מה עוד אפשרי עבורנו היום.

---

אם אתם חיים לצד אדם שמתמודד עם הצפה רגשית, ורוצים להבין טוב יותר מה עובר עליו ואיך אפשר לעזור לו ברגעים האלה, אני מזמינה אתכם להוריד ללא עלות את החוברת "להיות לצד אדם בזמן הצפה רגשית – מדריך לסביבת המתמודדים".