מנגנוני הגנה נפשיים: כולנו עשויים מחלקים

אני צופה בימים האחרונים בסדרה "The Crowded Room" (אפל טיוי) בעקבות המלצה של מטופלת שלי, ומשתאה, שוב, אל מול יופיה וחכמתה של הנפש האנושית.

במרכז הסדרה נמצאת הפרעת זהות דיסוציאטיבית, DID (מה שנקרא פעם "פיצול אישיות"): "ףאל מול טראומה קשה ומתמשכת, חלקים שונים של החוויה והעצמי עשויים להישאר מופרדים זה מזה, עד כדי מצבי עצמי נפרדים שמחזיקים חוויות, זיכרונות ותפקידים שונים.

ואמנם רובנו לא מפוצלים, אבל בכולנו יש חלקים.

לכולנו יש חלקים ששומרים, מגינים, נלחמים עבורנו, מאפשרים לנו לשרוד מציאות שעבורנו הייתה בלתי אפשרית.

יש בנו חלק שיודע להמשיך לתפקד גם כשכואב, וחלק שרק רוצה להיעלם. חלק שרוצה מאוד להתקרב, וחלק שנבהל ברגע שמישהו באמת מתקרב. חלק שיודע היום שאנחנו בטוחות, וחלק שמגיב כאילו מה שהיה אז עדיין קורה.

אלה חלקים שהנפש שלנו הולידה כדרך התארגנות מול מציאות שקשה לשאת אותה. זה החלק החכם, ההישרדותי, השומר, ששמר עלינו מתישהו כשלא היה בסביבה מבוגר אחראי שיעשה את זה.

הרבה פעמים אנחנו מגיעות לטיפול בדיוק בגלל המקומות האלה. בגלל החלקים שכבר מפריעים לנו ולא משרתים אותנו.

אבל אולי לפני שאנחנו שואלות איך להפסיק, כדאי לשאול למה התחלנו.

כי הרבה ממה שאנחנו קוראות לו היום סימפטום שבגללו אנחנו מגיעות לטיפול, התחיל פעם כפתרון.

כשאנחנו ילדות, אין לנו הרבה אפשרויות מול מציאות כזאת. אנחנו לא יכולות פשוט לקום וללכת. אנחנו תלויות במבוגרים שסביבנו, לפעמים גם כשהם עצמם המקור לפחד, לכאב או לחוסר היציבות. ולא תמיד יש בסביבה מישהו אחר שיראה מה קורה, ייתן לזה מילים, ירגיע, יגן, או יגיד לנו שהדבר שאנחנו מרגישות הוא אמיתי.

אז הנפש מוצאת דרכים אחרות לשמור עלינו.

אם מסוכן מדי להרגיש, היא יכולה ללמוד לנתק. אם צריך לזהות סכנה לפני שהיא מגיעה, היא יכולה להפוך אותנו לדרוכות לכל שינוי קטן בקול, במבט או באווירה בחדר. אם אנחנו תלויות בקשר, היא יכולה ללמד אותנו להתאים את עצמנו, לא לכעוס, לא להכביד, להבין מה האחר צריך עוד לפני שאנחנו יודעות מה אנחנו צריכות.

ולפעמים יש דברים שפשוט אי אפשר להחזיק יחד. קשה מאוד לילדה לדעת שאותו אדם שהיא אוהבת ותלויה בו הוא גם האדם שמפחיד אותה או פוגע בה. קשה להרגיש בו זמנית אהבה וכעס, צורך ורצון לברוח, תלות ופגיעה. וגם מול הסתירות האלה הנפש יודעת להתארגן.

זו לא החלטה מודעת. הילדה לא יושבת וחושבת איך כדאי לה לשרוד את הילדות שלה.

הנפש פשוט עושה את זה.

ובעיניי, זה יפה וחכם בצורה בלתי רגילה.

הבעיה היא שהנפש לא תמיד יודעת שהמציאות השתנתה.

הדריכות שהייתה חשובה כל כך אז יכולה להמשיך לחפש סכנה גם היום. הניתוק שאפשר לנו להמשיך לתפקד יכול להרחיק אותנו גם מרגשות שהיינו דווקא רוצות להרגיש. הריצוי ששמר על קשר יכול להשאיר אותנו שנים אחר כך עסוקות בצרכים של אחרים ולא בטוחות מה אנחנו בכלל רוצות.

והחלק שלא נותן לאף אחד להתקרב יכול להמשיך לשמור עלינו גם כשאנחנו כבר מאוד רוצות שמישהו יתקרב.

כשמסתכלים על הדברים כך, משהו ביחסים שלנו עם עצמנו יכול להשתנות.

במקום לראות עוד הוכחה לכך שמשהו בנו מקולקל, אפשר להתחיל להיות סקרניות. לשאול מה החלק הזה יודע עלינו. מתי הוא הגיע. מה הוא למד. ממה הוא עדיין מנסה לשמור עלינו.

ואחד הרגעים היפים בעיניי בסדרה הוא השלב שבו החלקים מתחילים לשאול: האם אני נחוץ עוד?

(או במילים אחרות: האם הדפוס הזה עדיין משרת אותי?).

האם האדם שהוא שומר עליו עדיין חסר את האפשרויות שהיו חסרות לו אז? האם הוא עדיין לבד? האם הוא עדיין חסר אונים? האם באמת צריך להפעיל את כל מערך ההגנה בכל פעם שמשהו בהווה מזכיר סכנה ישנה?

לפעמים התשובה עדיין כן.

ולפעמים, לאט לאט, אפשר להתחיל לגלות שלא.

שיש היום יותר כוחות, יותר אפשרויות, יותר יכולת להרגיש משהו כואב בלי להתפרק ממנו. שיש אנשים שאפשר להישען עליהם. שאפשר להגיד לא. שאפשר ללכת. שאפשר לבחור.

החלקים לא צריכים להיעלם בשביל שזה יקרה. אבל אולי משהו בקצוות המחודדים שלו יכול להתחיל להתרכך, להתמוסס, לא להיות ככ אוטומטי או נחרץ.

גם הכלא שנמצא במרכז העלילה קיבל עבורי משמעות נוספת תוך כדי הצפייה.

אפשר לחשוב עליו גם כעל חיים שאין בהם בחירה מלאה, משום שאין בהם ידיעה מלאה של העצמי.

ההגנות שלנו מאפשרות לנו לפעמים לא לדעת את מה שלא יכולנו לדעת בזמן שבו הוא קרה. יש בזה משהו שומר. אבל יש לזה גם מחיר.

כי קשה לבחור את החיים שלי כשאני לא יכולה להכיר חלקים משמעותיים מהסיפור שלי.

היכולת להישיר מבט אל המציאות, גם כשהיא כואבת מאוד, היא במובן הזה גם האפשרות לצאת מהכלא. לא משום שהחלקים נעלמים, אלא משום שאני כבר יכולה לשאת בעצמי משהו שהם נאלצו לשאת עבורי.

אני יכולה לדעת שזה קרה לי.

אני יכולה לדעת מה זה עשה לי.

ומתוך הידיעה הזאת אני יכולה להתחיל לבחור מה אני רוצה לעשות עכשיו.

אמנדה סייפריד משחקת את המטפלת בסדרה. הבלונדה החמודה הזו שאפשר לטעות בה כצ'ירלידר אמריקאית גנרית מן המניין עושה משהו שהוא בבחינת המעשה הטיפולי עצמו: היא רואה את האדם שמעבר לאבחנה.

היא רואה את החלקים, אבל היא גם רואה את האדם שהם מגינים עליו.

היא רואה את הפגיעה, אבל לא רק את הפגיעה. היא מחפשת גם את החלק האורגני, החי. את הכוחות. את היכולת שלו לשאת את הסיפור של עצמו. והיא סומכת על הכוחות האלה גם כשהוא עדיין לא מסוגל לסמוך עליהם בעצמו.

וזו אחת המשמעויות היפות של טיפול:

לראות את האדם שנמצא שם.

לא רק את האדם שנפגע, אלא גם את האדם שהצליח לשרוד את הפגיעה. לא רק את מנגנוני ההגנה, אלא את החוכמה שיצרה אותם. לא רק את מה שעדיין כואב, אלא גם את מה שחי, מתפתח ומבקש לנוע.

ולפעמים המטפלת מחזיקה את הידיעה הזאת עבור אדם לזמן מה, עד שהוא יכול להתחיל להחזיק אותה בעצמו.

אולי זו הסיבה שהסדרה הזאת נוגעת בי כל כך.

כי מתחת לסיפור הקיצוני יחסית שהיא מספרת, יש משהו שאני פוגשת שוב ושוב בחדר הטיפול.

הנפש שלנו הרבה יותר חכמה ממה שאנחנו נוטות לתת לה קרדיט.

גם המקומות בתוכנו שאנחנו הכי מתקשות להבין נוצרו בתוך סיפור. הם למדו משהו. הם ניסו לשמור עלינו. לפעמים הם עשו עבורנו עבודה שלא היה אז מישהו אחר שיעשה.

והדרך לשינוי לא תמיד מתחילה בניסיון להשתיק אותם.

לפעמים היא מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מצליחות להסתכל עליהם אחרת ולשאול:

ממה אתה עדיין מנסה לשמור עליי?

והאם אני עדיין זקוקה שתשמור עליי באותה הדרך?

מתוך הסדרה The Crowded Room. לפעמים מה שנראה כמו פיצול הוא למעשה הדרך שבה הנפש מנסה להחזיק את עצמה, כשקשה מדי לשאת את המציאות בשלמותה.