יציבות פנימית בעולם משתנה: בתוכך יש סוכה ארעית או בית פנימי יציב?

על ארעיות, רגשות כאושפיזין, והאפשרות לבנות בתוכנו מקום שיכול לפגוש עולם שאינו יציב

העולם סביבנו משתנה תמיד, כל הזמן. זהו טבעו של הקיום.

אבל בעוד שיש אנשים שעבורם שינוי הוא פשוט שינוי, עבור מי שגדלו בסביבה לא יציבה, לא בטוחה ולא עקבית, שינוי יכול להיחוות כאיום של ממש.

הודעה שלא נענתה אינה רק הודעה שלא נענתה. משהו בגוף כבר מתכווץ.

ריחוק קטן בקשר יכול להרגיש כמו תחילתה של נטישה.

שינוי בתוכנית יכול לעורר הצפה לא פרופורציונלית לכאורה.

תחושה גופנית חדשה יכולה להפוך במהירות לפחד שמשהו נורא קורה.

והסוף של משהו טוב אינו רק עצוב. לפעמים הוא מעורר חרדה עמוקה מעצם הידיעה ששום דבר שאנחנו אוהבות אינו מובטח לנו לנצח.

אם גדלתי בסביבה שבה לא ידעתי איזו אמא אפגוש היום, אם אהבה הייתה תלויה בהתנהגות שלי, אם אדם משמעותי היה נוכח ואז נעלם, אם הבית היה מקום של מתח, התפרצויות או חוסר ודאות, הגוף שלי יכול ללמוד משהו עמוק מאוד:

כשמשהו משתנה, אני בסכנה.

לא נבנתה בתוכי תשתית פנימית של ביטחון, תחושה של קרקע יציבה. במקום זאת, נולדו שם אסטרטגיות הישרדות שתפקידן היה לאפשר להתמודד עם התנודות:

לנסות לזהות שינוי לפני שהוא קורה.

לקרוא את החדר. לבדוק מצב רוח. לרצות. להיאחז. לשלוט. להתכונן.

אלא שאסטרטגיות ההגנה האלה לא נעלמות בבגרות, גם כשהסביבה שבה נוצרו כבר השתנתה.

וכך אני יכולה למצוא את עצמי גם בבגרות מבקשת לייצר יציבות בכל דרך אפשרית:

לשלוט. לצפות מראש. לרצות. להיאחז. לבדוק שוב ושוב. להימנע משינויים. להישאר בקשרים שכבר אינם טובים לי כי לפחות הם מוכרים. לנסות לוודא שאנשים לא יעזבו. להחזיק חזק במה שיש עכשיו, כי אני יודעת כמה מהר דברים יכולים להיעלם.

מבחוץ אפשר לקרוא לזה קושי עם שינויים, צורך בשליטה, חרדת נטישה או קושי לשחרר.

אבל מבפנים החוויה יכולה להיות הרבה יותר ראשונית:

אם משהו משתנה, אני לא בטוחה שאני בטוחה.

ואז אנחנו גדלות. אנחנו כבר לא חיות בבית ההוא, אבל הבית ההוא עדיין חי בתוכנו.

הסוכה נשארת בתוכנו.

הקירות זזים עם כל משב רוח מבחוץ. תחושת הביטחון שלי תלויה בכך שהאדם שאני אוהבת יישאר קרוב, שהקשר יהיה בסדר, שהגוף לא יבהיל אותי, שהתוכניות לא ישתנו, שהילדים יהיו בטוב, שאדע מה עומד לקרות.

העבודה אינה לייצב את העולם, אלא לבנות בתוכנו מקום שיכול לפגוש עולם שאינו יציב.

וכאן, בעיניי, נמצאת אחת העבודות העמוקות של טיפול:

לא לנסות להפוך את העולם למקום שבו שום דבר לא משתנה, אלא לבנות בתוכי בית שיכול לפגוש עולם שמשתנה כל הזמן.

וזה לא בית ששום דבר לא מטלטל אותו.

זה בית שאפשר לטלטל אותו בלי שהוא יקרוס.

ומה קורה כשהאורחים הם הרגשות שלנו?

בסוכות אנחנו מזמינות אושפיזין אל הסוכה.

ואני אוהבת לחשוב כך גם על רגשות.

עצב מגיע.

כעס נכנס.

פחד מתיישב ליד השולחן. לפעמים בלי שהזמנו אותו.

גם קנאה, בושה, געגוע, שמחה, תשוקה ואהבה באים לבקר.

וחלק מהעבודה הנפשית שלנו היא ללמוד לפתוח להם את הדלת.

לא מפני שכל רגש צריך לנהל אותנו. ולא מפני שאנחנו אמורות לשבת בשלווה מדיטטיבית מול כל סערה פנימית ולומר לעצמנו שהיא תחלוף.

אלא מפני שככל שאני מפחדת פחות מעצם קיומו של רגש, אני זקוקה פחות למאבק בו.

אני יכולה להיות עצובה בלי להסיק שמשהו בי התקלקל.

אני יכולה לכעוס בלי לפחד שהכעס יהרוס הכול.

אני יכולה לפחד בלי להפוך את הפחד להוכחה שמשהו נורא עומד לקרות.

האורח אינו בעל הבית.

אבל כדי באמת להרגיש כך, לא מספיק לדעת את המשפט.

צריך שיהיה בית.

אז איך בונים בית פנימי בטיפול?

זו כבר לא מטאפורה בלבד.

חלק גדול מהעבודה הטיפולית הוא בדיוק העבודה הזאת.

בהתחלה, לפעמים הבית נבנה דווקא בין שני אנשים.

מטופלת מביאה משהו שהיא בטוחה שיהיה "יותר מדי", והמטפלת נשארת.

עולה כעס, והקשר אינו מתפרק.

יש שתיקה, ואין צורך מיד למלא אותה.

מגיע בכי, ואף אחד לא ממהר להפסיק אותו.

עולה בושה, ואפשר להסתכל עליה יחד בלי להתרחק.

יש אי הסכמה, אכזבה, אפילו פגיעה בתוך הקשר הטיפולי, ואפשר לדבר עליה ולגלות שקשר לא חייב להסתיים בכל פעם שמשהו בו נסדק.

לאט לאט נוצרת חוויה אחרת:

אפשר שמשהו יקרה בתוכי, או בינינו, ואני עדיין כאן. הקשר עדיין כאן. אני לא מתפרקת.

זו יציבות שלא נבנית מכך ששום דבר רע אינו קורה.

היא נבנית מתוך החוויה שגם כשמשהו קורה, יש לי יותר ויותר יכולת להיות איתו.

ולפעמים אנחנו יורדות מהראש אל הגוף

כי "אני יודעת שזה רק רגש" לא תמיד עוזר כשהלב דופק, הבטן מתכווצת וכל המערכת צועקת סכנה.

בטיפול אנחנו יכולות ללמוד לזהות מה קורה רגע לפני ההצפה.

איפה הפחד מתחיל בגוף. איך נראה הרגע שבו אני יוצאת מחלון הסבילות שלי. מה עוזר לי לחזור לכאן ולעכשיו. אילו משאבים זמינים לי. איך להישען על נשימה, מגע, קרקע, תנועה, קול, קשר.

אנחנו לומדות להישאר עוד רגע ליד תחושה שבעבר היינו חייבות לברוח ממנה.

לא להציף את עצמנו.

לא "להתגבר".

להרחיב, בהדרגה, את היכולת להיות.

ואנחנו פוגשות גם את המקומות הפחות יפים

בית פנימי יציב אינו בית שמארח רק רגשות שאנחנו אוהבות להציג לאחרים.

בטיפול מגיעים גם האורחים שאנחנו מעדיפות להשאיר בחוץ.

הקנאה.

התוקפנות.

הצורך שיבחרו בי.

הפחד להיות לבד.

הרצון לשלוט.

החלק שרוצה לברוח, והחלק שנאחז באדם אחר גם כשהוא כבר מבקש ללכת.

לפעמים העבודה העמוקה ביותר מתחילה דווקא כשאנחנו מפסיקות לומר "זה לא אני" ומסכימות לומר:

גם זה בי.

לא כל מה שיש בי צריך לקבל את ההגה.

אבל כל מה שיש בי ראוי לכך שאוכל לפגוש אותו.

ואז משהו מתחיל להשתנות

לא העולם.

אנשים עדיין עוזבים לפעמים.

מערכות יחסים משתנות. ילדים גדלים. הגוף מזדקן. תוכניות מתבטלות. תקופות טובות נגמרות. מגיעים ימים קשים, וגם הם חולפים.

וגם בטיפול המטרה אינה להגיע למצב שבו שום דבר מכל אלה כבר לא מטלטל אותנו.

אולי להפך.

אנחנו נעשות מסוגלות יותר להיות מטולטלות בלי לאבד את עצמנו בתוך הטלטלה.

כמו עץ.

הענפים זזים. לפעמים בפראות. העלים נושרים. עונות שלמות עוברות עליו.

אבל יש שורשים.

ויש גזע.

ויש משהו שיודע, גם בתוך התנועה, איפה הבית.

אולי זו אחת המתנות שאפשר לקחת מהסוכה הארעית.

לא הבטחה שהחיים יהיו יציבים.

אלא האפשרות לבנות בתוכנו מקום רחב מספיק כדי לארח חיים שאינם כאלה.

עצב יבוא.

שמחה תבוא.

פחד, אהבה, אובדן, התרגשות, געגוע.

אנשים יבואו. חלקם יישארו שנים. חלקם ילכו.

ואנחנו לא נצטרך להפסיק לאהוב אותם כדי לזכור שהם אינם הקרקע שעליה אנחנו עומדות.

אנחנו יכולות לארח את כולם.

ואנחנו הבית.